top of page
תמונת הסופר/תדנה פרי סגל

לכל חלום יש מחיר - סקירה על הספיישל של דייב שאפל

עודכן: 4 בינו׳

דייב שאפל גאון ועוכר ישראל


כמו רבים וטובים צפיתי בספיישל של דייב שאפל בנטפליקס.

למי שלא מכיר (די נו מי לא מכיר?) דייב שאפל, בן 50 הוא סטנדאפיסט אפרו אמריקאי בחסד כבר מעל 30 שנה, מוכר גם מאוד בזכות סרט הקאלט "חברים בכל מחיר" והתכנית שלו "המופע של שאפל", הוציא מעל 10 ספיישלים ועוד, זוכה פרסים ונחשב לעיתים לסטנדאפיסט הטוב ביותר בעולם. 


בהתחלה כשראיתי שיצא ספיישל חדש בנטפליקס התגובה הראשונה הייתה - אין סיכוי שאצפה בחצוף האנטישמי, עוכר ישראל הזה, אמן יסניף כמויות לא סבירות של קוקאין וייחנק מהפיפי שעלה לו לראש. 

למי שלא יודע, שאפל גינה את פעילות ישראל במלחמה במהלך אחת ההופעות שלו וגרם לחלק מהאנשים בקהל לצאת במחאה.

לאחר מכן הוא פרסם הכחשה שכל זה קרה ומאז הוא ככל הנראה די סותם את הפה.

אבל אז חשבתי שאולי הוא יתייחס שוב למצב בישראל (בדיעבד הספיישל צולם לפני ולא הייתה התייחסות) וחשבתי שבכל זאת שאפל הוא גאון ובנטפליקס התוכן מרגיש רקוב אז קיוויתי לראות ולשנוא אותו, מפה לשם הייתי מעדיפה לפרגן לג'רי סיינפלד והנה התפלק לי דייב שאפל.



מעורר הזדהות, מרגש ומצחיק ביחד -הומור ברמה הגבוהה ביותר

*זהירות ספוילרים קטנים וחמודים*


"ההופעה האחרונה שלי באולם הזה הייתה לפני 24 שנים", מספר שאפל בפתיחת ההופעה, הייתי עצבני לפני הספיישל הראשון שלי וגם נאלצתי לרוץ ברחובות ולחלק פליירים כי לא הצלחתי למלא את האולם. באותו ערב ישבה באולם החברה שלי שהייתה בהריון, היום היא אשתי ובבטן שלה היה הבן הבכור שלי, ובכן… אני מעשן וויד עם הניגר הזה היום.

כבר כאן נתפסתי מכמה סיבות 

השילוב של: 

  1. הזדהות - אני כ"כ מבינה את החרדה מכישלון. לא להצליח למלא אולם, היא בעיה קיומית של רוב הסטנדאפיסטים ולרוב היא גורמת לנו להימנע מליצור הופעות גדולות אבל הדרך שעבר שאפל מאז כ"כ מעוררת השראה.

  2. התרגשות - זה מרגש, זה נוסטלגי, זה מלא באהבה למקצוע, לקהל, לבמה, למשפחה שלו.

  3. צחוק מפתיע - האימפקט של צחוק אחרי הזדהות והתרגשות הוא הרבה יותר עצמתי ומלווה לפעמים בנחירת הפתעה קטנה.



דייב שאפל, תמונה מתוך נטפילקס


על הקשר בין ג'ים קארי וטראנסג'נדרים לפי דייב שאפל

שאפל מספר שהמופע התרחש כמה חודשים לאחר שאביו נפטר והוא היה מיואש וכלום לא עודד אותו עד שחברו הסטנדאפיסט המעולה בעצמו נורם מקדונלד ז"ל התקשר ואמר לו "אני מצלם סרט עם ג'ים קארי תרצה לבוא לפגוש אותו"?

"הל ייה!" אמר שאפל שהעריץ בטירוף את קארי 

מה שלא ידעתי באותו זמן, אומר שאפל,  זה שקארי היה במהלך צילומים לסרט "איש על הירח" שבו גילם את הסטנדאפיסט המהולל אנדי קאופמן וג'ים קארי הטוטאלי כ"כ נכנס לדמות שגם ביומיום התנהג כמו אנדי ואפילו הקאסט של הסרט התחיל לקרוא לו אנדי.

אז כששאפל הגיע לפגוש אותו וקרא בהתלהבות "היי ג'ים קארי!" אמרו לו, "לא! תקרא לו אנדי"

הייתה לי הזכות המדהימה לפגוש את אחד מהשחקנים הכי גדולים של דורי עובד על דמות שאני מעריץ בעצמי, מספר שאפל, רק שבאותו הרגע הייתי מאוכזב, כי אני רואה את ג'ים קארי אבל צריך להתייחס אליו כמו אנדי למרות שבבירור אני רואה שזה ג'ים קארי! וזה בדיוק מה שאני מרגיש על טרנסג'נדרים! הבדיחה הזאת משלבת סטורי טלינג מושלם עם אנלוגיה מפתיעה ורובד נוסף שגורם לך לצחוק ואופס בלי שהתכוונת צחקת על טרנסג'נדר . וככה זה שאפל כולו רבדים וסיפורים בתוך סיפורים והוא יודע לגרום לך להבין את הפרספקטיבה הלא פופולרית שלו.


שאפל ידוע בהעלבות שלו על טרנסג'נדרים, הוא קומם עליו כבר את כל הקהילה ועורר פרובוקציות 

באחד הספיישלים (נדמה לי הקודם) הוא מנסה לתקן ומספר על טרנסג'נדרית קומיקאית ששאפל התחבר איתה שאפילו שהייתה בתחילת דרכה עם בקושי 8 דקות טובות ביקש ממנה לחמם אותו בהופעה.

היא לא התמודדה עם הפרסום, כל הפרובוקציות והביקורת שנוצרה סביבה ובסופו של יום שמה קץ לחייה.

האם זה שם קץ לבדיחות על טרנסג'נדרים? לא אצל שאפל, הוא כאילו כבר הרגיל אותנו הקהל לצחוק על הנושא הזה עד שזה כבר נהיה עוד רובד של הומור עם היסטוריה והשלכות מחוץ לזמן ולמקום בו זה נאמר כרגע. זה כבר נראה לגיטימי.

ג'ים קארי בתפקיד אנדי קאופמן מתוך "איש על הירח"


בדיחות על נכים? WTF

בספיישל הזה שאפל מצרף למופע שלל בדיחות על נכים. מהניסיון והידע שלי ככותבת קומית וסטנדאפיסטית אני סבורה שבדיחה שחורה או מרושעת צריכה להיות לה הצדקה כמו אמירה חזקה (למשל ביקורת נוקבת) ורצוי בד"כ שתיאמר ע"י מישהו המשויך לאותה קהילה כי במידה ולא ההשלכות גדולות מידי.

אתה לא יכול לספר בדיחות על נכים כשאתה פריבילג שרירי שהולך על שתי רגליים, זה לא בטעם טוב. אבל וואלה את שאפל כל זה לא מעניין. עשר הדקות הראשונות של המופע מלאות בבדיחות שמגכיחות נכים ברמה שגורמת לך לרצות להפסיק לצפות.

אבל הזהירו אותי שככה זה יהיה והמשכתי בכוח. המשך המופע היה אמנות צרופה לגמרי הקסם השאפלי הידוע. שאפל מתייחס גם לסטירה המפורסמת שעברה בין כריס רוק לוויל סמית, לתקיפה שעבר בעצמו ועוד ומסכם קצת את דרכו בסטנדאפ ובכלל. 


המופע שלו  גורם לי להרהר…

באיזו רמה צריך להיות כדי שלא יהיה לך אכפת? 

אני בחיים לא אספר בדיחה שיורדת על אוכלוסיה נחלשת, אני תמיד רוצה לעורר הזדהות ושיאהבו אותי, באיזה שלב מפסיק להיות לך אכפת? מתי זה קורה שמחליטים שאין לך כבר מה להפסיד? 

לפעמים על הבמה קיימת האשליה שאפשר להגיד הכל ולאפאחד לא אכפת אבל הגבול הוא דק ולפעמים משפט אחד יכול למוטט אותך, לפתוח עליך תביעה של הוצאת דיבה, לייצר נגדך חרם, לגרום למישהו לתקוף אותך ועוד.


איפה עובר הגבול בין אמנות לבין פוליטיקלי קורקט?

דייב שאפל בימים אלו די מוחרם בישראל, הוא גם הוחרם בעבר ע"י קהילות הגייז והטרנס ואני כמעט בטוחה שהוחרם גם ע"י פמיניסיטיות עם בדיחות קשות על האשמת הקורבן ועוד לגבי קהילת הנכים עוד לא שמעתי, אבל זה בטח עוד יגיע.

ואני כותבת את זה בימי חרבות ברזל הארורים, ימים כ"כ רגישים בישראל כך שסטנדאפיסטים צריכים להגיע עם כישורים כמעט טיפוליים ורגישויות- כי כל דבר כמעט הוא טריגר והקהל כולו פוסט טראומתי כולל הסטנדאפיסטים עצמם.


אז למה אני כצופה מוכנה לסבול את הספיישל של שאפל ? כי דייב שאפל כנראה לא היה מצליח בכזה קנה מידה אם היה עוד מאמי הלאומי נחמד שהולך עם הזרם. כי הוא מוכן לשלם את המחיר של לא להיות כזה (אפילו מספר על זה בהופעה) אז זרמתי ושילמתי את המחיר של לסבול כמה בדיחות מרושעות מאנטישמי כדי לצפות בגאונות ולחשוב, איפה זה פוגש אותי מבחינת ה"עשה ולא תעשה" שלי"? וכמה רחוק אפשר ללכת על הבמה והאם המחיר יהיה שווה את זה? יש מצב שלא.


אז מה בכל זאת? בואו לראות אותי בהופעה




84 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page